אינטלגנציה רגשית מול אינטלגנציה קוגניטיבית

בעיתון מעריב מתאריך 1.12.2010 ישנה כתבה העוסקת בבחינות הכניסה לאוניברסיטאות וכלי המיון שבו נמדדת היכולת של הסטודנט להצליח או להכשל בלימודים.
אנו שומעים לא פעם אודות מעמדו של המורה בישראל עקב כשלונותיו בתחומים שונים כגון: מבחן ההתמקצעות במתמטיקה, התרם לא מעט למעמד זה.
כיום, ישנה דרישה להעלות את הרף של הכניסה למכללות למורים וזאת כדי להגביה את רמת המורים במדינת ישראל. המדינה למעשה, מתערבת ויוצרת מדיניות באמצעות תקציבים כמטרתה: העלאת הרף הלימודי והמקצועי של המורים.
הנה הכתבה כפי שפורסמה ביום רביעי 1.12.10:

נכתב ונלמד רבות אודות מבחני ה- I.Q., אך ברצוני להתמקד דווקא ב- E.Q הלא היא האינטלגנציה הרגשית.

אינטליגנציה רגשית הנה מונח מתחום הפסיכולוגיה המתייחס ליכולת או מיומנות האדם לזהות, להעריך ולנהל את רגשותיו ואת רגשות האחר. (מתוך ויקיפדיה).

ככל שיש לסטודנט אינטלגנציה רגשית גבוהה יותר, הדבר יאפשר לו להיות חדור מוטיבציה להישגים וכתוצאה מכך להסתדר במצבים חדשים, ימצא פתרונות ויגייס משאבים חברתיים בתועלתו האישית וישתמש בכל הכלים כדי להגיע ליעדו.

על טיפוס ה- E.Q ניתן לומר; "אין דבר העומד בפני הרצון", אדם שיש לו אינטלגנציה רגשית גבוהה, ירצה יותר, יתאמץ יותר ויגיע להישגים מעבר ליכולת ה- I.Q שלן.

דבר נוסף שהאינטלגנציה הרגשית מאפשרת, להתחבר ליכולות האמיתיים ויבחר מקצוע שיהלום את הכישורים שלו ובכך יגיע למימוש הפוטנציאל והיעדים שהציב לעצמו בחיים.

מול טיפוס ה-E.Q יש לנו את האדם בעל יכולת ה- I.Q הגבוה, שלא תמיד יתאמץ, בד"כ נראה אותו מעדיף לעבוד לבד וללמוד באופן אינדיווידואלי ובעל כישורים חברתיים פחות מוצלחים מזה של ה- E.Q.